לקחת אחריות
אי שם, בפאתי העיר הגדולה, מחוץ ליישוב. עוברי אורח חולפים ומוצאים חלל, מת, מוטל על האדמה רח"ל. אין סימנים ואין עדויות שיספרו על האופן שבו מצא את מותו.
איך הוא מת? אולי נרצח? ומיהו הרוצח?
בפרשת השבוע, פרשת שופטים, אומרת התורה איך לנהוג במקרה הזה. מוציאים את הסנהדרין הגדולה, מודדים מי העיר הקרובה ביותר אל החלל וכל זקני העיר – אפילו הם מאה זקנים – הולכים ומביאים עגלה. עורפים אותה בנחל, באותו המקום שנמצא בו החלל, ומבקשים כפרה בשם כל עם ישראל, "כפר לעמך ישראל".
מהו הקשר בין העגלה הערופה למותו של האיש?
הגמרא אומרת: "אמר רבי יוחנן בן שאול: מפני מה אמרה תורה להביא עגלה ערופה בנחל? אמר הקב"ה: יבוא דבר שלא עשה פירות, וייערף במקום שלא עושה פירות, ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות".
העגלה הצעירה לא יצרה כלום בעולם. היא תיערף בנחל, שהוא מקום שאינו עושה פירות ולא צומחים בו צמחים. כך יתכפר למי שהביא למות החלל, וגרם לכך שאינו יכול יותר להביא פירות לעולם.
ממשיכה הגמרא ושואלת: מהי הכוונה "ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות"? באילו פירות מדובר כאן? אם הכוונה לילדים, הרי גם על חלל שיש לו כבר ילדים צריך להביא עגלה ערופה!
מכאן לומדת הגמרא ש"פירות" הם מצוות. היו פעולות קדושות שהאדם המת יכול היה להביא לעולם. כעת נמנעה ממנו האפשרות להוסיף ולקיים מצוות, ועל הפירות האלה אנו צריכים כפרה.
מעניין מאוד לראות עד כמה חמור המקרה של מציאת חלל מחוץ ליישוב, יותר ממקרים אחרים של רצח. בתחילת הפרשה שלנו, "שופטים ושוטרים תתן לך", לומדים שבמקרה רצח "רגיל", יש בסמכותו של בית דין להוציא להורג את הרוצחים. במקרה כזה מספיק לשם כך בית דין של כ"ג דיינים בלבד, והם מוציאים את הרוצח להורג וזהו זה. לעומת זאת, כשנמצא מת מחוץ ליישוב ולא נודע מי הרגו, דווקא בית הדין הגדול של ירושלים, מלשכת הגזית, סנהדרין של שבעים ואחד דיינים, הם מביאים את העגלה הערופה.
יותר מכך: לשיטת המאירי, אם החלל היה "טריפה", כלומר: הוא חולה מסוכן, שלא יכול לחיות י"ב חודש, ובמקרה רגיל של רצח לא היו סוקלים את הרוצח, אפילו במקרה כזה עדיין מתקיים דין עגלה ערופה על כל פרטיו, וצריך את כל הכפרה.
מדוע? מה כאן חמור כל כך?
הרב אלישיב אומר רעיון קצר, אבל חריף ונוקב:
הבעיה כאן היא ש"לא נודע מי הכהו"! לא ידוע מיהו הרוצח, ואף אחד לא נותן את הדין על המעשה. אף אחד לא לוקח אחריות!
אם יש אדם שמת, שלא יוכל יותר לעשות מצוות, והסביבה מתעלמת, טומנת את הראש בקרקע, אם יש הסתרה, אם מכסים על פשעים של אנשים ומחביאים אותם – הרי זה חורבן של כל היהדות ושל כל העולם!! כל עם ישראל צריך כפרה על חורבן נורא כל כך!
על הסתרה, על התכחשות, על חוסר נטילת אחריות – אי אפשר לשתוק!
כאן כל ישראל זקוקים לכפרה, כי כל אחד היה צריך להתעניין בגורלו של חברו, לראות את הזולת, לשים לב לצרכיו, לחשוב על טובתו ולדאוג לכך שתהיה לו אפשרות להמשיך ולעשות פירות.
לשון הווידוי של הסנהדרין בעת עריפת העגלה היא: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". וכי זהו וידוי? המילים הללו נשמעות יותר כמו התנערות מאחריות!
מסביר הרב אלישיב: הוידוי הוא על כך ש"עינינו לא ראו"! לא הבחנו במצוקה שלו! לא ראינו אותו! זהו שורש האסון, זהו שורש החורבן. הסנהדרין עם זקני העיר באים ואומרים: אמנם ידינו לא שפכו, "לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה" (סוטה לח ע"ב), אבל האמת היא שעינינו לא ראו אותו! כי אילו ראו אותו יתכן שלא הגיעו הדברים לידי כך! וזהו הוידוי, על כך ש"לא ראוהו".
כדאי להתבונן בכך בפרט בחודש אלול, חודש התשובה. אם אנו יודעים שיש בעיות, אבל אנחנו רוצים לתקן, אנו במקום טוב. אבל אם מתעלמים, מכחישים, מחביאים ומסתירים – "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי"! המצב נורא ואיום!
ה' יעזור ויתן לנו כוח ואומץ. כוח לראות אחרים, ואומץ לשנות.
כתיבה וחתימה טובה, ושבת שלום.
