מקורות:
מי השילוח פרשת משפטים:
והנה בזאת הסדרה מלמד אותנו הש"י איך צריך האדם לנקות ולברר א"ע, עד שמדת טובו ימשך ויתפשט אף על כל קניניו ויהיה נמצא גם בהם מדות טובות שלא יזיקו לשום אדם, וע"כ כשקנינו של אדם מזיק צריך לשלם, כי ההיזק נצמח ביען כי אין נפשו מזוכך כ"כ, לכן יוכלו קניניו להזיק או לגזול את חבירו, כי באם לב האדם מזוכך אין קנינותיו יכולין להזיק לחבירו כמו שנמצא
(תענית כ"ה.) בעיזא דר' חנינא בן דוסא דאייתי דובא בקרניהו וזה דאיתא במס'
ברכות (ט"ז) עבדים ושפחות אין קורין אותן אבא פלוני או אמא פלונית, של בית ר"ג היו קורין אותן משום דחשיבא, היינו שמכח קדושת רבן גמליאל נתפשט גם על קניניו והיו ג"כ טובים.
צדקת הצדיק: פ"ו:
כל מה שהוא מקנין האדם אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו הכל הוא משורש נפשו כי גם כל הדצ"ח משורשים בנפש האדם ושורש חיותם ממנו כנודע. ומה שקנוי לו הוא ששורש חיותם ממנו וקנינים שהם הפקר וכל חיתו יער הוא מפני שעדיין לא תיקן כל שורש חיותו כי ודאי ג"כ שייך לאדם ולעתיד נאמר וגר זאב עם כבש וכן הנחש הי' קודם החטא שמש לאדם (כמ"ש סנהדרין נט:). וכמו שהוא האדם כך קניניו וכמ"ש (חולין ז.) בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם מחמורו דרפב"י וכן בנח כל המינים שהיו בתיבה שהוא זנם מסתמא היו משורשו כנ"ל לכך אז"ל שלא קלקלו דרכם. ואצ"ל אשת חבר כחבר וכן להיפך נשאת לע"ה והיתה כו' (בכורות ל סע"ב) ואצ"ל הבנים וכמ"ש הרמב"ן ע"פ שורש פורה. וכמשז"ל (סו"פ ב' דעדיות) האב זוכה לבן. ואם הבן רשע ע"כ הי' איזה פסולת בהאב [וזהו פוקד עון אבות וגו' ואז"ל (סנהדרין כז:) בשאוחזין מעשה כו' והוא עון אבות ממש ואינו חוץ משורת הדין] הנעלם וכן יוכל להתבונן האדם מכל קניניו:
קצ"ז:
שלוש מדריגות באהבת השם יתברך בכל לבבך היינו כל התשוקות וחמדות שבלב ואמרו ז"ל (ברכות נ"ד.) בשני יצריך פירוש בין בצרכי הגוף בין לעניני עולם הבא הכל לא יהיה לאהבת עצמו רק לאהבת השם יתברך וזהו בכלל התשוקות שלו. ואחר כך בכל נפשך היינו בדברים שנפשו מקושרת בהם ממש. וכענין (שיר השירים ה' ו') נפשי יצאה בדברו מפני גודל קישור התשוקה המגיע עד כלות הנפש ממש. וכדרך שאמרו (תנחומא ויקרא ה') על פסוק (ויקרא ב' א') ונפש כי תקריב דעני נפשו הוא מקריב שנפשו מקושרת באותו דבר מועט. וכן נקרא תפילת העני נפש וכמו שנאמר בחנה (שמואל – א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי שתשוקתה לבן היה כל נפשה קשורה בתשוקה זו. וצריך שיהיה כל נפשו מקושר בתשוקת אהבת השם יתברך כענין במעמד הר סיני מדיבור ראשון יצתה נשמתם (שבת פ"ח ע"ב). וזהו נקרא דביקות כאשר ממש מיצוי נפשו קשור ודבוק בזה:
וזהו תפילין שפירושו דביקות ונקרא חיותו בברכות (כ"ד.) על פסוק (דברים כ"ח ס"ו) והיו חייך תלואים. כי הדביקות היינו שממש כל חיותו תלוי בזה. ושתי אלו עדיין הוא ביד עבודת האדם והשתדלותו להשיג לזה ולכך בפרשת והיה אם שמוע שאמר ולעבדו נזכר רק שני אלה מה שאין כן בכל מאדך אינו ביד עבודת האדם רק מסייעתא דשמיא דפירוש שבכל רכושו וקנינו יהיה קבוע אהבת השם יתברך ולא קאי אתשוקתו וחמדתו לרכוש שזה בכלל בכל לבבך. רק שבכל הרכוש עצמו כידוע כי הרכוש שייך לאדם וכל כך יהיה האדם כולו ממולא מאהבת השם יתברך בכל מעמקיו עד שממילא גם בכל קניניו שהם ההתפשטות שלו יהיה גם כן ממולאים מאהבתו יתברך כענין חמורו של ר' פנחס בן יאיר דמחמרא אנפשה לאכול איסור (בראשית רבה ס' ח'). וזו בבעלי חיים ומסתמא הוא הדין בדוממים כענין אבן מקיר תזעק לעתיד לבוא כשירצה לעשות איסור כמו שאמרו ז"ל (שוחר טוב תהלים מזמור ע"ג):
וזה ענין שביתת כליו ביום השבת שאז כולו לה' גם כל קניניו. וכענין צאן יעקב אבינו ע"ה שאמרו ז"ל (בראשית רבה סוף פרשה ע"ג י"א) שהיה לו ששים רבוא עדרים דמן השתוות המספר מבואר דהן עצמן ששים רבוא נפשות ישראל. ואם כן בודאי אהבת השם יתברך קבוע גם בהם.
ואמרו בזוהר (ח"א קס"ב סוף ע"א) דכוונת יעקב במקלות הוא ענין התפילין דהיינו התקשרות ודביקות מיצוי נפשו להשם יתברך כנזכר לעיל. ומדת יעקב הוא נגד בכל מאודך לקשר כל כך כל מיצוי נפשו עד שגם הקנינים השייכים לו כולן יהיו בכלל ההתקשרות זה:
ולכך לא נאמר זה בפרשת והיה אם שמוע שהיא בלשון רבים דדבר זה אינו אלא ליחידים שזכו בה אבל אי אפשר מדריגה זו לרבים אלא לעתיד כשישפוך רוחו על כל בשר כענין משה רבינו ע"ה שלא שלטו שונאים במעשה ידיו כי קניניו ופעולותיו השייכים לו אפילו בדוממים קבועה בהם קדושה דקביע וקיימא שאי אפשר לינתק כלל ורב יוסף אמר (סנהדרין צ"ח ע"ב) איתיב בטולא דכופיתא דחמריה. וכן אמרו בריש בכורות (ב'.) דמוציא מקדושתו כשמוכר החמור לעכו"ם עיין שם ברש"י ותוס' לחד פירוש בזולת המלאכה דשבת. וליחיד הזוכה גם בדוממים כל קניניו הם כמו תשמישי מצוה וקודשי שמים ואהבת השם יתברך קבוע בהם שהם אוהבים לפרסם כבוד שמים. וכיוצא בו על דרך שאמרו (זוהר ח"ב כ"א.) דהר סיני דליג למשה כמחטא לאבן השואבת:
רמ"ט:
החשק יש לו כח לפעול אותו דבר שהוא משתוקק לו הרבה אפי' הוא רע כענין (מכות י:) בדרך שאדם רוצה לילך כו' מצד הרצון שלו פועל אפי' כל חמדת עוה"ז אם לא יהי' דבר מעכב שבמשפט אין מגיע לו זה ומונעין ממנו מה'. לולא זה ע"י החשק הי' משיג כל מה שחושק. ולכך שלמה המע"ה דבימיו סיהרא באשלמותא ולא הי' שום מונע נא' ככלות וגו' כל חשק שלמה וגו' שכל חשקו הי' נשלם ומובא לו. והוא הי' בתוקף החשק מכל הנבראים שע"ז חיבר שה"ש וכפי תוקף התגברות כח החשק כך הוא משיג. כי החשק נקרא סוף מעשה שהוא מסיט' דנוק' ומצד החסרון הוא חושק למילוי והוא דבוק במחשבה תחלה וראשית מחשבת הש"י שממנו שורש כל ההשפעות. וכן מסט' דרע כאשר אין דבר מונעו. וכמו ששמעתי על שישק מלך מצרים נקרא כן לשון תשוקה מצד עוצם תשוקתו להשיג רכוש דשלמה המע"ה מצד זה עלתה בידו בימי רחבעם כשהי' קצת חטא בישראל שלא הי' מדת המשפט מעכבתו. ורז"ל אמרו ע"ז (פסחים פז סע"ב) כסף מצרים חזר למקומו פי' כי כל תוקף ממשלת אומה הוא כפי תוקף החשק שלהם לאיזה דבר שבו יחוד כחם. וחשק מצרים הי' לחכמות כמ"ש בזוהר (ח"א קכה סע"א במדה"נ) דלא הי' חכמה כחכמתם ולכן אמרו הדעת הי' בגלות דכפי תוקף החשק לרע באותו דבר מאפיל חשק הטוב. ולכן היו בני ישראל עבדים שהעבד אין לו הרמת ראש שרשות אחר עליו והראש הוא משועבד דלכן עבדים כנשים ואסורין בת"ת (כמ"ש כתובות כח.).
ובודאי כל רכושם היו מוציאים להשיג חכמות כפי תוקף חשקם ונקבע אותו חשק ברכוש כידוע דקניני האדם יש להם שייכות עם האדם דלכן אמרו (פסחים קיב.) הנוטל פרוטה מאיוב מתברך וכ"א (שם) במי ששעה משחקת ומצליח כי הוא קבוע גם בקניניו. כי הממון נקרא מאוד שבזה תוקף חשק האדם וכאשר הוא משעבדו לדבר אחר שחושק עוד יותר אז נקבע גם ברכוש מאחר שזה כל חשק האדם ועיקר קנינו גם בו נקבע אותו חשק. שזה ענין ההקדש לשמים ומוקצה לע"ז שחל על החפץ הענין הנקבע עליו שהוא מוכן בדעת האדם זה מצד קדושתו וזה מצד ההיפך. רק לפי שכל כח האדם הרי מוסר עצמו לאלוה שלו הרי כל כחות האדם שקועים בזה כאשר קנינו מתייחד לאותו דבר הוא חל אותן כחות גם על הקנינים וכן בכל דבר שתוקף תשוקת האדם לו ומוציא ממונו ע"ז. וזה טעם שקיבל אברהם אע"ה מתנות ממצרים שעי"ז זכה לב' כליותיו כב' רבנים והיו מלמדין אותו חכמה (כמ"ש ב"ר פ' סא) שקלט החשק לחכמה שלהם רק שהוא חשק לחכמת אמת [וכך שמעתי כי אברהם אע"ה קיבל רוח חכמה ובינה ממצרים ורוח עצה וגבורה מאבימלך ושזה טעם שא' מאבימלך נתעברה שרה (כמ"ש מד"ת ר"פ תולדות) כי בעת שניטל כח ההולדה מאבימלך אז ניתן כחו לאברהם אע"ה] וזה ענין הבטחת יצאו ברכוש גדול וביזת הים והוא הכנה לחכמת התורה. רק מ"מ שרשו מצד חכמת חיצונות ובשלמה המע"ה נא' ותרב חכמת וגו' ומכל חכמת מצרים דהיינו בחכמת חיצונות שלהם.
וכל חשק שלמה הי' לחכמה שע"ז ביקש בחלום רק זה. וכך כחו קבוע ברכוש ולזה חשק שישק וחזר למקומו כי באמת חכמת חיצונות הוא חלקם רק שהי' בשאלה לשעה לבנ"י לצורך לקבוע בלבם עי"ז חכמת הש"י ועד שלמה המע"ה שחבר משלי בבירור חכמת התורה ואז לא הוצרכו עוד לחכמת חיצונות וחזר כל א' למקומו:
