ששת היסודות של פרשת ציצית.
מהפגאניות הילדותית והפחדנית, דרך הגאווה פורקת העול עד כח הציצית…
פרשת ציצית מפני מה קבעוה? א"ר יהודה בר חביבא, מפני שיש בה חמשה (ששה) דברים: מצות ציצית, יציאת מצרים, עול מצות ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור ע"ז.
בשלמא הני תלת מפרשן, עול מצות, דכתיב (במדבר טו, לט) וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ציצית, דכתיב ועשו להם ציצית וגו'. יציאת מצרים, דכתיב אשר הוצאתי וגו'. אלא דעת מינים הרהור עבירה והרהור ע"ז מנלן? דתניא, אחרי לבבכם זו מינות, וכן הוא אומר (תהלים יד, א) אמר נבל בלבו אין אלהים. אחרי עיניכם זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים יד, ג) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. אתם זונים זה הרהור ע"ז, וכן הוא אומר (שופטים ח, לג) ויזנו אחרי הבעלים:
ובספר מי השילוח, ליקוטי הש"ס ברכות י"ב ע"ב:
פרשת ציצית למה קבעוה בק"ש אמר ר"י בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים (ס"א ששה) מצות צצית, יציאת מצרים, עול מצות, ודעת מינים, הרהור עבירה, והרהור ע"ז. להיות השאלה למה קבעוה, היינו כי פ' שמע והיה אם שמוע הם דברים הנצרכים לכל אדם בכל עת ובכל נפש כמ"ש בהם (דברים ו',ז') בשכבך ובקומך אבל פ' ציצית למה קבעוה, ומשני כי גם בפ' ציצית נמצא שלשה מצות עשה ושלשה מצות ל"ת, אשר הם אחד מול אחד והם נצרכים לכל נפש בכל עת והם כללים לשאר ד"ת, כי ענין הרהור ע"ז היינו שנמצא בלב האדם יראה והכנעה של שוא ודמיון אשר לא יצטרך לירא מזה, ונגד זה הוא יציאת מצרים כמ"ש (תהלים פ"א,י"א) המעלך מארץ מצרים שתהיה תמיד למעלה על כל דברי עוה"ז כי מצרים רומז על כללות עניני עוה"ז וכמ"ש ויוצא את עמו ישראל לחירות עולם, וא"כ מדוע ימצא בך הכנעה ויראה של הבל ודמיון, אך נגד זה צריך האדם לשמירה מדעת מינות, היינו פן תדחה מאיתך הכנעה במקום הצורך היינו קבלת עול מלכות שמים, נגד זה הוא עול מצות, היינו שבמקום הצורך תהיה כשור לעול, רק בזה צריך שמירה מהרהורי עבירה שלא ידמו מצות הש"י לעול על האדם ולא יהיה האדם עובד מיראה רק מאהבה צריך לעבדו, וזה נקרא הרהור עבירה, כי אף שאין האדם עובר במעשה שום דבר, אך באם ימצאו בלבו מחשבות המונעים ממנו אהבת הש"י נקרא הרהורי עבירה, ונגד זה ניתן מצות ציצית כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה ומצות ציצית מביאה אהבה ושמחה לאדם כמ"ש (במדבר ט"ו,ל"ט) וראיתם אותו, כי לשון אור משמש שתי לשונות לשון אורה ולשון בירור ותוכחה מלשון קוץ ממאיר, היינו שמכריח האדם לעבודת הש"י ולמנעו מעבירה, וכמו שמצינו במנחות [מ"ד.] שהיו הציצית מטפחין לו על פניו ועי"ז פירש וכו'.
