למה התורה מאריכה בסיפור המלאכים הבאים אל אברהם, ולא בחסד שמאכיל את האנשים הבאים אליו?
למה נראים לו המלאכים דווקא כערבים?
למה היו הערבים הקדומים משתחווים ועובדים לאבק רגליהם?
כח הריצה שבקדושה.
האם אכלו המלאכים אצל אברהם? מבט חדש ופנימי…
המשך והרחבה של מה שנתבאר בדבר תורה קצר כח הרצון, ובשיעור על השפת אמת – רחמנא ליבא בעי.
וזה לשונו:
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' (תהלים כ"ז, ד'). והיינו דבשבת נקראו ישראל בני היכלא דמלכא ומבקשים שבתי בבית ה' כל ימי חיי אף בימי המעשה. ושמעתי בשם רבי ר' בונם זצוקללה"ה. שאמר שהמכוון ששאל מאת ה' שזה יהיה המבוקש שלו. וזה שנאמר אותה אבקש שבתי בבית ה' וגו'. והעיקר הוא הרצון. וכמו שאנו רואים שמכל פעולת אברהם אבינו ע"ה שהיה מכניס אורחים ומקרבן לידיעת ה' והקריא שם ה' בפי כל בריותיו. לא נכתב בתורה רק ברמז ויטע אשל וגו' כמו שנדרש (סוטה י' א) ויקרא בשם ה'. ויקריא וכו' ובפרשה זו כתבה תורה כל פרטי הסעודה שהאכיל למלאכים. שלא היו צריכים למזונותיו ואכלו רק לכבודו וכמו שאמרו במדרש רבה (בראשית רבה מ"ח, י"ד) עלת לקרתא הלך בנימוסה וכו' ואיתא בגמרא (בבא מציעא פ"ו ב) בשכר שלושה זכו לשלושה וכו' ובמדרש רבה קא חשיב על כל פרט שפרע הקדוש ברוך הוא לבניו במדבר בישוב ולעתיד לבוא. ולכאורה טפי היה להתורה להזכיר מה שזן לבני אדם הצריכין למזונות. ושפרסם אלהותו יתברך שיהיה נקרא אלהי הארץ. ולרמז קיבול שכר על זה. מה שאין כן המלאכים שלא הוצרכו למזונות וגם לא לפרסום מלכות שמים.
אך הענין על פי מה שנאמר (דברים ל', י"ד) כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך לעשותו. ולא כתיב ובמעשיך. והטעם שה' יתברך דורש מהאדם רק הרצון בפיך ובלבבך. וגמר המעשה מסייע ה' יתברך וזה שנאמר לעשותו. וכמו שמובא בזוה"ק (ח"ג ק"ס א) כיון דישתדל בר נש ברעותא דליבא גבי קודשא בריך הוא. לא בעי מינן אלא ליבא וכו' וכן הוא בגמרא (סנהדרין ק"ו ב) הקדוש ברוך הוא ליבא בעי. ובכאן אחר המילה השיג אברהם אבינו ע"ה חשק מחודש לעבודת ה' יתברך וכמו שאמרו (יומא כ"ח ב) אנן מאברהם ניקום ונגמר ופירש רש"י להיות זריזין כאברהם. וכאן שהשיג חשק ישראליי ועשה כל דבר בחשק נפלא. ולכן נפרע לבניו על כל פרט ופרט במדבר ובישוב ולעתיד לבוא. ונכתב בתורה מעשה זו להודיענו שהעיקר מה שה' יתברך דורש מאתנו הוא החשק והרצון בפיך ובלבבך רעותא דליבא. וגמר המעשה יגמור ה' יתברך שיהיה לטוב.
וזה שנאמר אחת שאלתי וגו' אותה אבקש שבתי וגו' שיהיה זה על כל פנים המבוקש שלי. שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וזה החשק משיג הישראל בשבת. דשבת ברזא דברית. ומשיג ישראל החשק וכמו שאמרו בגמרא (ברכות י"ז א) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך וכו' ואף שרק בשבת נקרא הישראל יושב בבית ה'. מכל מקום המבוקש להיות תמיד בבית ה'. ומשתדלי באורייתא תלמידי חכמים כשבתות וימים טובים (רעיא מהימנא זוהר ח"ג כ"ט א) שהם תמיד יושבין בבית ה' כמו בשבת.
ובגמרא (קידושין ל"ב ב) ושמא תאמר כמלאכי השרת נדמו לו. לא נדמו לו אלא לערביים וכן אמרו בגמרא (בבא מציעא שם) אמרו לו וכי בערביים חשדתנו שהם משתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממנו ישמעאל. ולכאורה נראה שאמרו לו זה לחידודא. אבל ענין ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם הוא על דרך מה שאמרו (סנהדרין ס"ג ב) לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים ומאי ניהו הפרד והסוס. אדרמלך דאדר ליה למריה בטעינה וענמלך דעני ליה למריה בקרבא עיין שם שזה היה דרכם לעשות הדבר שבא להם ההשפעה על ידו לדחלא ולעבודה זרה. ולאשר שהיה להם הטובה מבעלי חיים אלו הפרד והסוס עשו דמותם אלהות. ועל דרך מה שנאמר (חבקוק א', ט"ז) על כן יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה. והיינו לאשר פרנסתם היה על ידי הצידה זבחו וקטרו לרשתות הצידה (וכמו שפירש הרד"ק) וכמו כן הערביים שהיה פרנסתם מנסיעות והובלת סחורות ממדינה למדינה וכמו שנאמר (בראשית ל"ז, כ"ה) והנה אורחת ישמעאלים באה ותירגם אונקלוס שירת ערבאי. ולכן השתחוו לאבק רגליהם. שמסיבתם בא פרנסתם.
ובאמת היה אז כשהגיע זמן לידת יצחק אבינו ע"ה הנימול לשמונה שממנו יצא אומה ישראלית שיהיה זה דרכם אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. וכל חיי האדם צריך להיות הולך ממדריגה למדריגה וכמו שנאמר (קהלת י"ב, ה') כי הולך האדם אל בית עולמו. ואברהם אבינו ע"ה כתיב ביה גם כן (בראשית י"ב, ט') הלוך ונסוע הנגבה לברר מדתו וכמו שמובא בזוה"ק (ח"א פ' א) וכמו שאמרנו הנגבה שיהיה מנוגב מכל חמדות עולם הזה. ועל כן אז נדמו לו המלאכים כדמות ערביים שכל עסקם בהילוך ונסיעה. וזה שאמרו לו בערביים חשדתנו וכו' כבר יצא ממנו ישמעאל. שהוא שעדיין יש פסולת שיצא ממך. שבחר להתפרנס בעניני עולם הזה על ידי הילוך ואבק רגליו ולזה הוא עובד. מה שאין כן אנחנו באנו לשורש נסיעה שלך שהוא בקדושה הלוך ונסוע הנגבה. וכמו שיצא ממך נפש יצחק וממנו יצאו אומה ישראלית תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. והאבות היו הראשונים שעבדו ה' יתברך בהשתדלות והיו מהלכים. וכמו שאמרו (סנהדרין צ"ו א) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים וכו' ועל כן המלאכים שהיו נגד קדושת האבות וכמו שאמרנו נדמו כערביים שעסקם ההילוך והנסיעה.
ובאמת אף שמתחילה אכלו המלאכים רק לכבוד אברהם כמו שאמרו במדרש. מכל מקום באמת היה אכילה ודאית דאיתא בזוה"ק (ח"ג ז' ב) ובגין כך ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים וכו' ועל דרך מה שנאמר (תהלים ס"ח, ל"ה) תנו עוז לאלהים ובזוה"ק (ח"ב ל"ב ב) וכד עבדן עובדן דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא וכו' וקל וחומר שהמלאכים נזונין ממעשה ישראל. וממעשה המצוות יש להם הקיום. וכן כאן ראו המלאכים אחר כך שעל ידי החשק שהיה לאברהם במצות הכנסת אורחים מזה היה להם הכח. והיה להם אכילה ממש וכמו שמצינו (יומא ע"ה ב) לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי רבי עקיבא וכו' עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם וכו' ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים. שבודאי ידע רבי עקיבא שאין מלאכי השרת אוכלין לחם. רק שהם ניזונים מרוחניות המן. והיינו מעשה המצוות של צדיקים. וישראל אכלו המן כמו שבא לעולם הזה בלבוש. ומן כזה אין מלאכי השרת אוכלים וכמו שאמר ר' ישמעאל.
וזה שאמרו במדרש רבה (מ"ח, י"ד) עד שלא יצא ידיהם נצבים עליו וכיון שיצא ידיהן והוא עומד עליהם אימתו מוטלת עליהם מיכאל מירתת גבריאל מירתת וכו' שמתחילה שרצה לכבדם קראם אדוני. ואחר שיצא ידיהן ראו שעל ידי החשק והזריזות שלו יש להם הקיום. והוא מפרנסם ואימתו מוטלת עליהם שראו שהאכילם ממש. דהיינו על ידי זריזות וחשק המצוה. ונכתב בתורה הסעודה שהיה באמת אכילה ממש. לחם שמלאכי השרת אוכלין:
