נכתב ע"י הרה"ג רבי י"ט שליט"א לרפואה שלימה במהרה, מתוך השיעור הזה
קצת בעניין שופר שהוא מצוות היום
לכאורה אין לנו בזה הרבה השגה ורציתי לקרב העניין במקצת, שמעתי מפי הרב דוד משה בלוי שליט"א וחשבתי לכתוב לפי דעתי, ואולי הוספתי איזה הסבר קטן לדבריו, ואם לא כיונתי לדבריו תלו נא בי.
בבית המקדש היו עבודות מדרגות שונות, בעזרה, בחוץ וגם כמובן בקה"ק, שופר בביהמ"ק נחשב לעבודה פנימית, שהרי באזור הפנימי אסור שיהיה איזה דבר שמזכיר את חטא העגל כמו בגדי זהב וכדומה, ושופר בביהמ"ק אסור שיהיה מקרני פרה או עגל, וע"ז שואלת הגמרא מדוע? הרי העבודה היא בחוץ? ומתרצת הגמרא (ר"ה כו, א) "כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי".
והנה דיבור כלול ממספר דברים, יש את הקול שיוצא מבפנים [מהריאות והבטן], והדיבור שמתחלק לפי חמש מוצאות הפה גרון, חיך, לשון, שינים ושפתים, ובחיתוך הדיבור אנו מבינים מה האדם מדבר וגם אולי מה הוא חושב, או מה דעתו, אבל הקול עצמו הוא בלתי מובן ואין לו שום משמעות שכלית. שופר שגם הוא קול גולמי, שאינו מחולק נחשב בכל זאת בעל משמעות, ולמשל בעת העתיקה שימש השופר להזהיר את העם מפני אויב מתקרב, כי בעת כזאת אי אפשר להסביר לכל העם במהירות את הסכנה המשמשת ובאה וע"כ משמיעים קול התראה והוא מיד נכנס ללב או לרגש ואנשים יזהרו ויעשו מה שצריכים, וידוע הפסוק (עמוס ג ו) "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אם תהיה רעה בעיר והשם לא עשה", וכמו שאמרנו בעת סכנה סומכים על קול פשוט ללא חלוקה וזה מפעיל את נימי הנפש ללא שום הסבר שכלי.
אפשר לדבר בכל שפה דרך הפה, אבל הקול הוא גולמי ודומה בכל מילה ובכל שפה, משל למה הדבר דומה, לכח האלקטרי שהוא עניין כללי, אבל אותו הכח מחובר לנורה יגרום לאור, ואם מחובר למקרר או מזגן הוא יקרר וכו'. ואם נעביר את המשל על העולם הגדול, נראה אין סוף דברים מחולקים זה מזה, יש אנשים, חפצים, רוח, בתים וכו' [בחינת דיבור] אבל הכוח המחיה והפנימי של כל זה הוא רצונו יתברך כמו שאמרו (הקדמת הזהר) "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכן (משלי ח, ל): "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת". אז בעולם גם יש את "בחינת הקול" [כמו הכח האלקטרי במשל] שהוא הכוח הפנימי ומהקול הזה שהוא הפנימיות נפרדים אין סוף דברים.
כשהפנימיות מתגלה כמו שהיה במתן תורה נאמר (שמות יט יט), "ויהי קול השפר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול" וכן (שם טז) "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה: שאז כל העולם ראה את הקול הפנימי בעולם וממילא לא ראו חיצוניות כלל, ולכן נאמר ששום דבר לא נע או זז שכל העולם שקט [לא מפחד אלא שראו את פנימיות הדברים ואז החיצוניות פשוט נעלמת[2]] וזה עניין השופר בהר סיני אף שכמובן יש בו עוד עניינים.
וכן יהיה לעת"ל בגאולה האחרונה שהרי לא יתחדש דבר שהטוב קיים תמיד [משיח נברא לפני העולם] כמו שנאמר (זכריה י, ו) "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים והיו כאשר לא זנחתים כי אני ה' אלהיהם ואענם" אמנם רק נמצא בכוח אבל כשיתגלה השם לבסוף יהיה בתרועה של קול שופר, שוב, שקול השופר הוא הפנימיות האמיתית וממילא אין מקום לנראה [מוזכר גם בפסוקי הזכרונות כמו זכרון האבות].
ובמשיח נאמר (ישעיה כז יג) "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" ונאמר (ישעיה סו יג) "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנחמו", והנה פירושו הנפלא של המלבי"ם: "כאיש – כאיש המתאבל על אמו שהתרחקה ממנו וחשב שמתה, ואמו החיה עדיין שבה אליו והיא עצמה מנחמת אותו כן אנכי אנחמכם – כי עלי התאבלתם, ובירושלים – שגם עליה התאבלתם שם תנחמו – עד שהדברים שהתאבלתם עליהם הם עצמם ינחמו אתכם", הרי שמעולם בפנימיות הקב"ה לא עזב את עמו, והוא ביאור נפלא מאוד.
גם בקורבנות כך הוא כמו בנבואה (פרק אחרון בישעיה) "שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבנה מברך און גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה", ז"א שבקרבן יש את החיצוניות אבל העיקר הוא הפנימיות שזה הכנעה לכלפי מעלה, אבל אם ח"ו "גם המה בחרו בדרכיהם" זה שיקוץ! [ויש מכאן לימוד על תפילה שבפשטות היתה צריכה להיות ללא תזוזה, וגם היא בשקט].
בקרבן יש עבודה פנימית ולמעשה בודאי בכל עבודה, אמנם בביהמ"ק אם זה ללא העבודה הפנימית הקב"ה מתעב את הקורבנות ובה תלוי הכל ומיד, וע"כ כדי לגלות את הפנימיות בא השופר בעת הקרבת הקרבנות.
ומזה באנו לר"ה שבו אנו תוקעים בשופר שיש לו קול בכמה צורות, ומתחלק לזיכרון, למשל של אבותינו הקדושים ולא כזיכרון על העבר אלא שבעם ישראל האבות חיים בפנימיות העמוקה ביותר של הנפש [אפרו צבור ומונח—הרי אלו בניו] וזה ההגדרה של עם ישראל בפנימיות ולא בחיצוניות, ולפי השל"ה הקדוש התקיעה, זה כנגד צדיקים, והתרועה שלפי הגמרא היא או גנוחי גנח או ילולי יליל כנגד חוטאים ובעלי תשובה, כי הצדיק דרכו ישרה אבל מי שלא צדיק דרכו עם "הפסקות"[3] ועל זה הוא מצטער בשומעו את אנחות השופר, וכמו שאמרנו שהשופר הוא כמו הקול באדם ללא חיצוניות, ואז זה מביע את הכאב הפנימי.
שהקב"ה יזכנו לשמוע בשופר את ההד של פנימיותנו, ושזו תשפיע גם על מעשינו החיצוניים.
לשנה טובה תכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום
[2] הערת הגרד"ט: הגה"צ ר' משה שפירא זצ"ל הולך בכיוון דומה ואומר שבמעמד זה הגיע העולם לתכליתו ודווקא בשל כך "שום דבר לא נע" שכן כבר לא היה לו להיכן להמשיך לנוע. וזהו גם כן עניינו של שבת וכפי שנאמר, "שבת וינפש".
[3] הערת הגרד"ט: ובאשר לחילוק שבין תקיעה – שהיא-היא הקול הפשוט לפני התחלקותו – לבין תרועה הענין מבואר בפסוק "עלה אלוקים בתרועה י-הוה בקול שופר". הרי שמידת הדין הקיימת רק בעולם של ריבוי ("אלוקים") שבה ועולה לשורשה בתרועה אשר ההפסקות שבה מבטאות את עצם הריבוי. לעומת זאת, שם י-הוה המייצג את מדת הרחמים שבמסגרתה אין חילוק בין צדיק לרשע, מבטא את רצונו הפשוט, הבלתי מתחלק, של הבורא.
