הלחם – צומח, מדבר, צדיק או רשע? מאמר קצר לפרשת עקב

הלחם – צומח, מדבר, צדיק או רשע?

מיד כשתינוק נולד נותנים לו לאכול. ומאז, כל הזמן הוא צריך לאכול, והוא אוכל ואוכל, הוא גם פולט… אבל הוא אוכל ואוכל. כל החיים של האדם תלויים באוכל. אדם שאינו אוכל יום או יומיים, כבר לא מצליח לתפקד. רק להיזכר איך אנחנו מרגישים לקראת סיום צום… מהי הסיבה לכך? למה שם אותנו הקב"ה במצב שנצטרך כל חיינו להתעסק סביב אוכל?

האוכל מלמד לימוד חשוב על התפקיד של האדם בעולם, ויש בו סמל לכל המהות של תפקיד האדם.

רבינו האר"י הקדוש זיע"א מגלה את סוד הענין בפירוש הפסוק המופיע בפרשת עקב, "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"….

האריז"ל מפרש שמדובר כאן על הלחם בעצמו. הרי הלחם והאוכל מביאים לאדם חיים. אדם שאינו אוכל, לא יוכל לחיות. מה יש בלחם? ממה הוא מורכב? פחמימות, שומנים, חלבונים, חומצות אמינו, ויטמינים ועוד…  איך כל המרכיבים האלה, שהם חומרי הבניין של הגוף, יכולים להחזיק את האדם בחיים?! הרי החיים קשורים בנפש, והנפש היא רוחנית. איך ייתכן שחומר גשמי יחזיק נפש רוחנית? המכונה של הגוף פירקה את הלחם לגורמים. אבל איך הנפש מקבלת את כוחה מכוח הלחם, את רוח החיים, את האנרגיה? איפה נוצר חיבור של גוף ונפש על ידי אכילה של הלחם? ועל כך באה התשובה: "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם". הלחם לבדו אכן לא יכול להחיות את האדם, "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", בתוך הלחם יש מוצא פי ה' והוא זה המחייה את הנפש!

הלחם קיים… איך הוא קיים? כי הקב"ה אמר "ויהי"! בגלל ציווי ה', כאחד מעשרה מאמרות, החלק הגשמי של הלחם מחייה את הגשמיות של האדם, והחלק הרוחני שבלחם מחייה את הרוחניות של האדם.

ובלשונו של סניגורן של ישראל, הגה"ק ר' לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע: "כי עיקר כוונת אכילה להעלות הניצוצות אשר בתוך המאכל, ויהיה לו כוח לעבודת הבורא ב"ה. ובהעלות האוכל מתוך הפסולת, דהיינו הניצוצות, זהו שמחה ותענוג לו יתברך… כמאמר התנא שלשה שאכלו על שלחן אחד, כי אם אינו מתקן המאכל הוא ח"ו כאוכל מזבחי מתים".

המשנה באבות (ג ג) אומרת: "שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'".

הגאון רבי חיים מוואלוז'ין זי"ע, בספרו 'רוח חיים' על מסכת אבות, מסביר:

באוכל יש חלק גשמי וחלק רוחני. כשהאדם אוכל, מה קורה ללחם…? הלחם לא נעלם. יש הרי "חוק שימור האנרגיה"… הלחם הופך להיות חלק מהאדם. הפחמימות והחלבונים התפזרו בגוף והגיעו לאיברים ולתאים. עד כה הלחם היה בדרגת "צומח", החיטה, וכעת זה נהפך ל"מדבר", לאדם. הלחם הפך להיות "אדם צדיק", או ח"ו להפך.

בדרך כלל, החלקים הבריאים שבאוכל מחיים את הגוף, וכל מה שמיותר – יוצא מן הגוף כפסולת.

והנה, כשהאדם מעלה קרבן על גבי המזבח, הכל נהיה קדוש, אפילו העצמות. גם החלקים שהם כביכול פסולת הופכים לקדושים. כך, כשאדם אוכל ואומר דברי תורה הוא לוקח את הלחם (או את התפוח…) ומקדש את כל האכילה שלו. אכילה כזו דומה להקרבת קרבן. כל החלקים שבאוכל מתקדשים. "שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'."

לעומת זאת, אדם שאוכל בלי דברי תורה, בלי ברכה, מוריד בדרגה גם את החלק הקדוש שבאוכל, את החלק הגשמי הטוב. עד כה האוכל היה צומח, ניטראלי, וכעת הוא נהיה חלק מהרשע… הוא כמו קרבן לעבודה זרה, שכולו רע. כולו נהיה פסולת וצואה. "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום".

תפקידנו להעלות את הבריאה, לקדש אותה, ואנחנו יכולים לקדש ולהעלות את האוכל או חלילה להוריד אותו.

כך כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים': "כי עילוי גדול לנבראים בהיותם משמשי האדם השלם, הקדוש בקדושתו יתברך".

כאשר אדם צדיק משתמש בעולם, הוא מקדש ומעלה בדרגה את העולם כולו, וחלילה – להפך. זו הסיבה לכך שחייו של האדם סובבים סביב האוכל מרגע הולדתו, כי תפקידו של האדם בעולם הזה הוא להחיות את העולם, לקדש אותו ולרומם אותו.

אלו החיים. זה כל האדם. בשביל מוצא פי ה' יחיה האדם.

 

הוסיפו את התגובה שלכם:

מומלצים

קצרים לשולחן שבת

נגן וידאו

ווארט קצר לפרשת אמור: לבחור בחיים

לקבלת השיעורים החדשים במייל

לשיעורי הרב בלוי שליט"א ניתן להאזין גם בטלפון:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן