בפרשת השבוע, פרשת ואתחנן, הקב"ה אומר לבני ישראל שכאשר ישמעו אל החוקים ואל המשפטים, הם יזכו לרשת את ארץ ישראל ולברכות רבות נוספות. לאחר הפסוקים המבשרים על הברכות והשפע, מופיעה אזהרה: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו".
הציווי לא לגרוע מהמצוות מובן, אבל מה רע בלהוסיף?
המגיד מדובנא מביא משל להסביר ציווי זה. מעשה באדם שבא לשכנו וביקש לשאול מברג. הוא קיבל את מבוקשו. והנה לאחר כמה ימים, כאשר הגיע הזמן להשיב את המברג, חזר השואל והשיב את המברג שלקח מהשכן, בתוספת עוד מברגון קטן… השכן התפלא: איך נוסף המברג הקטן…? ענה השואל: "אה, כשהמברג שהשאלת לי היה אצלי בבית נולד לו ילד… נולד לו מברג קטן, והנה אני משיב לך אותו… שאל השכן בתמיהה: מה…? למברג נולד ילד…? הכל בסדר…? ראית רופא…? "כן, כן!" השיב השואל, "באמת כך היה! נולד לו מברג קטן…"
"טוב", אמר השכן, "אם כך, אולי אתה צריך עוד משהו…?" "כן", ענה השואל "אני רוצה הפעם לשאול סכין". וגם הפעם חזר השואל עם סכין קטנה ואמר: "גם הפעם נולד לסכין עוד סכין קטנה…" השכן מתעניין: "אולי שוב תרצה לשאול איזה כלי?" "כן", עונה הלווה. "הפעם אני רוצה לשאול פמוט מכסף". "בשמחה", משיב השכן, ורק חושב לעצמו 'מעניין מה יוולד לפמוט…' חלפו כמה ימים, והשואל לא השיב את הפמוט. פנה השכן אל השואל: "מה עם הפמוט שהשאלתי לך?" ענה השואל: "אוי.. אל תשאל… הפמוט מת…" מתרעם השכן ואומר: "איך פמוט יכול למות…?" עונה לו השואל: "אם מברג וסכין יכולים ללדת, אזי פמוט יכול גם למות…"
מסביר המגיד מדובנא: אדם שמתחיל להוסיף על המצוות, עלול גם להתחיל לגרוע, "מאי דמפקדת עבידת" – תעשה מה שציוו עליך! כשאדם מוסיף דברים על התורה הוא מרגיש 'בעל הבית' עליה, ועלול בהמשך לעשות עם התורה ועם מצוותיה ככל העולה על רוחו ורצונו.
בדברי הגאון מוילנא מצאנו פירוש המשלים את הבנת הענין.
אחרי הציווי שלא להוסיף ולא לגרוע מהמצוות, אומרת התורה: "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלקיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלוקיכם".
נשאלת השאלה: איך ייתכן להשוות בין האיסור להוסיף או לגרוע מהמצוות, לחטא הנורא של בעל פעור? עבודה זרה?! "הרי ראיתם שמי שהלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוקיך, אז גם אתם אל תוסיפו על המצוות ואל תגרעו…" הרי לא מדובר כאן על עבודה זרה?!
מעניין לראות שגם בנביא (שמואל א', טו כג), אומר שמואל הנביא לשאול המלך "כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר", ומבואר בתרגום יונתן, שאדם שמוסיף או מגרע מהמצווה זה נחשב כמו עבודה זרה, וכנראה שהתנא יונתן בן עוזיאל למד את זה מהפסוקים כאן בפרשה.
ההסבר הוא, שבשורש ההנהגה של הוספה על המצוות או גריעה מהן יש מחשבה של "אני". אדם שמוסיף או גורע אינו מחפש את ההכנעה להקב"ה ולמצוות, אלא הוא זה שיקבע מי האלוקים שלו…
הגאון מסביר שאדם יכול לפעמים, מרוב רצון טוב, לנסות להוסיף על המצוות. כך היה גם במדבר, כשפגשו את העבודה זרה של פעור, היו כאלה שמרוב התלהבות החליטו לבזות את הפעור ולכלכו עליו. הם לא ידעו שבכך הם עבדו עבודה זרה, כי זו דרך העבודה של פעור. מעשה דומה מובא בגמרא, שאחד התנאים הלך בדרך וזרק אבן על עבודה זרה, מתוך כוונה לבזותה. אמרו לו: "לא היה מי שעבד ככה למרקוליס!" (זה מקור הביטוי 'כזורק אבן למרקוליס' – עשה משהו מתוך כוונה טובה ויצא דבר גרוע).
כך היה גם עם אלו שעשו את צרכיהם על פעור וחשבו שהם מהדרים במצווה ומוסיפים על דבר ה'… וגם הם נענשו. "עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור (גם אם כוונתו הייתה טובה) השמידו ה' אלקיך מקרבך".
ולעומת זאת, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם", בתמימות ובפשטות בלי להתחכם, בלי להוסיף ובלי לגרוע, עושים את מה שהקב"ה מצווה … אז "חיים כולכם היום"!
שנזכה כולנו לשמוע ולקיים את רצון ה' באמת, ולחיות חיי נצח.
