פרטים ודוגמאות בדרך הזהב, הדרך האמצעית – שמונה פרקים להרמב"ם פרק ד' חלק ב' – שיעור 14

וזה לשונו:
והמשל בו: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגש ההנאה. הזהירות היא מפעולות הטובות. ותכונות הנפש, אשר תתחיב ממנה הזהירות – היא מעלת המידות. אבל רוב התאוה – הוא הקצה הראשון. והעדר הרגש ההנאה לגמרי – הוא הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחיב רוב התאוה, והיא: התכונה היתרה. והעדר ההרגשה, והיא: התכונה החסרה – שתיהן יחד פחיתויות מפחיתויות המידות.
וכן הנדיבות – ממוצעת בין הכילות והפיזור. והגבורה – ממוצעת בין המסירה-לסכנות ובין רך-הלבב. והסילסול – ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופרוש סילסול – הוא: מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. וההתנשאות – היא: שיתכבד האדם יותר מן הראוי לו. והנבלה – ידועה, והיא: שיעשה אדם מעשים בלתי הגונים שיש בהם פחיתות הרבה וחרפה. והנחת – ממוצעת בין הקיטרוג והקטרנות, ובין רכות הטבע, מה שקורין בלע"ז: מולד"ה והוא: מי שהוא בלא דיבור ובלא מעשה לכבדות טיבעו וקור מזגו, והוא כנגד הקיטרוג שיבוא מחידוד טיבעו וחום מיזגו. והענוה – ממוצעת בין הגאוה ובין שיפלות הרוח. וההסתפקות – ממוצעת בין אהבת הממון ובין העצלות. וטוב לב – ממוצע ביו הנבלה ויתרון טוב הלבב (ומפני שאין למידות האלה שם ידוע בלשוננו – צריך לפרש עניניהם, ומה שרוצים בו הפילוסופים: לב טוב – קוראים:מי שכל כונתו להיטיב לבני אדם בגופו, ועצתו, ובממונו בכל יכלתו, בלתי שישיגהו נזק או ביזיון, והוא: שעושה דברים הנזכרים ב"לב טוב", ואפילו אם ישיגהו בזה נזק גדול, או ביזיון, או טורח רב והפסד מרובה – והוא: הקצה הראשון). והסבלנות – ממוצע בין הכעס והעדר הרגשת חרפה ובוז. ובושת פנים – ממוצעת בין העזות והבישנות (פרוש ניראה לי מדברי רבותינו, זיכרונם לברכה, שהבישן הוא אצלם: מי שיש לו רוב בושת. ובושת פנים, היא הממוצע – ממאמרם: "לא הבישן למד" (אבות ב, ה), ולא אמרו: 'אין בושת פנים למד'. ואמרו: "בושת פנים לגן עדן" (שם ה, כ), ולא אמרו: ה"בישן" – ולזה סידרתים כך). וכן שאר המידות יצטרכו על כל פנים לשמות מונחים להם מהסכמה, שיהיו הענינים מובנים.
והרבה פעמים יטעו בני אדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות – טוב ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון – טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות – מעלה, ויקראו המוסרים-עצמם-לסכנות: גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה, רצוני לומר: שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכונה, ופעמים ינצל במקרה- יחשיבוהו בזה ויאומרו עליו שהוא: גיבור. ופעמים יחשבו הקצה האחרון שהוא טוב, ויואמרו על פחות הנפש – שהוא: סבלן. ועל העצל – שהוא: שמח בחלקו. ועל נעדר הרגש ההנאות לעבי טיבעו – שהוא: נזהר, כלומר: ירא חטא. ועל זה המין מן הטעות יחשבו גם כן הפיזור ויתרון טוב הלב מן הפעולות הטובות – וזה כולו טעות. ואמנם ישובח באמת הממוצע, ואליו צריך לאדם שיכון וישקול פעולותיו כולם תמיד עד שיתמצעו.