ביאור הגמרא בסוטה דף מ"ו:
תניא, היה ר"מ אומר: כופין ללויה, ששכר הלויה אין לה שיעור, שנאמר (שופטים א, כד): ויראו השומרים איש יוצא מן העיר, ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר, ועשינו עמך חסד. וכתיב: ויראם את מבוא העיר.
ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב, ואותו האיש ומשפחתו שלחו. (שופטים א, כו) וילך האיש ארץ החתים, ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא שמה עד היום הזה. תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת. היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה. נבוכדנצר ולא החריבה. ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.
והלא דברים ק"ו, ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה.
במה הראה להם? חזקיה אמר בפיו עקם להם, ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דר' יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.
ביאור הגמרא בסנהדרין דף י"ב.
שלחו ליה לרבא: זוג בא מרקת, ותפשו נשר, ובידם דברים הנעשה בלוז – ומאי ניהו תכלת – בזכות הרחמים ובזכותם יצאו בשלום. ועמוסי יריכי נחשון בקשו לקבוע נציב אחד, ולא הניחן אדומי הלז. אבל בעלי אסופות נאספו וקבעו לו נציב אחד בירח שמת בו אהרן הכהן.
רש"י
זוג – שני תלמידי חכמים:
בא מרקת – טבריא:
ותפשו נשר – חיל פרסיים:
דברים הנעשים בלוז – תכלת בלוז עושין אותה כדאמרינן בסוטה (דף מו:) היא לוז שצובעין בה תכלת:
עמוסי יריכי נחשון – נשיא שבארץ ישראל שהוא מזרע נחשון בן עמינדב ראשון לנשיאים:
בקשו לקבוע נציב אחד – בקשו להוסיף חדש אחד על השנה לעברה:
ולא הניחן אדומי הלז – מלכות הרשעה גזרה גזירה עליהן:
בירח שמת בו אהרן – באב אלמא מפני הדחק מעיינין בעיבור שנה לפני ראש השנה:
