במאמר הקודם דיברנו על השכר הגדול עבור עמידה בקשיים, שכר עצום שנותן כוח להתמודד בשעה קשה. לשפת אמת יש עצה נוספת איך להתמודד במצבים לא פשוטים, של חושך והסתר.
אחרי חטא המרגלים, שהיה בתשעה באב, בני ישראל ישבו ובכו כל הלילה. אחת הטענות שלהם הייתה: הקב"ה שונא אותנו! "בשנאת ה' אותנו…" הם פירשו את כל המאורעות המוזרים בארץ ישראל (לוויות המוניות, פירות ענקיים ומשונים…) כאילו הם לרעתם ונובעים מכך שה' שונא אותם. במדרש מובא שבגלל הפרשנות הזאת, שכל מה שקרה הוא בגלל שנאת ה' אליהם, הם גרמו לכך שבאמת תהיה שנאה כלפיהם. "נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה", הכל היה לטובתם! מתוך אהבה מיוחדת שה' אהב אותם! אבל הם פירשו הכל כשנאה והביאו לשנאה במו ידיהם…
השפת אמת אומר שכך בדיוק יכול כל יהודי לגרום לאהבה כלפיו מן השמים. ובלשונו: "ואנו נלמד קל וחומר, מידה טובה המרובה, לגלות גילויים של אהבה – אזי יתהפך הכל לאהבה. ויש לנו ללמוד קל וחומר, מדה טובה המרובה, אשר גם בגלותנו עתה שנתגרשנו משולחן אבינו שבשמים, יש לנו להאמין ולבטוח באבינו שבשמים. כי מאהבה הוכיח אותנו, כמו שנאמר 'אשר יאהב ה' יוכיח' ומתוך אמונה זו יתהפך באמת לאהבה."
לא קל לראות את האהבה בתוך הגלות והקשיים, אבל ברגע שנתבונן לעומק, ונתאמץ למצוא אהבה בתוך מה שיכול להתפרש כשנאה, נצליח לגלות ניצוצות של אור, חוטים של חסד, גילויי תקווה, נקודות קטנות כמו כוכבים שהקב"ה מתייחס ומתנהג אלינו באהבה עצומה!
כשיוסף הצדיק נלקח למצרים, דאג לו הקב"ה שיהיו בשמים על הגמלים. למה..? שיהיה לו ריח טוב! הקב"ה בעצם הראה לו כאן: "אני איתך בכל פרט ובכל נקודה של הקושי! אל תדאג, לא שכחתי אותך, אני עדיין אוהב אותך, וכל סבל שאתה עובר הכל מחושב!"
גם אנחנו יכולים למצוא נקודות אור, לגלות את הגילויים האלה, להאמין ולבטוח באבינו שבשמיים, ומתוך האמונה הזו יתהפך הכל לטובה ולאהבה גלויה.
כשאומרים: "בשנאת", מגיעה שנאה. אם נרגיש אהבה – תגיע אהבה!
את הגילויים של האהבה הזאת צריך לגלות גם בבין אדם למקום וגם בבין אדם לחברו. זה הפירוש העיקרי של אחד ממ"ח קנייני תורה "אוהב את התוכחות". להאמין שהתוכחה באה מאהבה. לדעת שאמנם לא נעים לקבל תוכחה וביקורת, אבל יש אהבה גדולה מאחורי התוכחה, כשיודעים שהמוכיח אוהב נאמן הוא. להתחזק בתקווה ובידיעה שהקב"ה טוב ומיטיב.
"זאת אשיב אל לבי… חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" (איכה ג כא).
עצם הידיעה הזאת, שהמוכיח הוא אוהב נאמן, עוזרת לקבל את התוכחה ואפילו לאהוב תוכחה, וכך מתהפך הכל לאהבה גלויה. "על כל פשעים תכסה אהבה". איך יכולים לבוא לאהבה כשיש רוב פשעים…?
אלא, אם יש הרבה פשעים – ומקבלים את התוכחה – רואים פה הרבה אהבה! על ידי קבלת התוכחה ייסלחו החטאים, ויגיע זמן השמחה והאהבה הגלויה.
"לכו נא ונווכחה יאמר ה' אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". המהר"ל אומר שיכולים ישראל להפוך את כל התוכחות ואת כל הגלות. וכך מובא גם ב'מאור עיניים'. הגמרא אומרת 'משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיה לולב ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש', הוא מסביר את העניין לעשות זכר למקדש גם היום.
כלומר, כשהאדם דבוק בהקב"ה הוא נקרא בחינת "בית מקדש". האדם הוא אוהל לשכינה הקדושה. אצל כל אדם יש מצב שלפעמים הוא בחינת "בית מקדש" ויש מצב של "חורבן בית המקדש".
אבל גם כשאדם נמצא במצב ירוד, בזמן של חורבן, גם עכשיו הוא יכול להמשיך הלאה, גם עכשיו לבוא אל ה'. גם כשהשמש בהירה וזורחת, וגם כשהשמש שוקעת, "ממזרח שמש עד מבואו" בין כך ובין כך "מהולל שם השם". הכל הכל רק חסד… רק רחמים.
ה'מאור עיניים' מביא לכך משל מהבעש"ט הקדוש. אבא שמלמד את הבן שלו ללכת, עומד רחוק מעט וקורא לו לבוא אליו, ואז הבן מתחיל ללכת… תינוק בן שנה וחודשיים… הוא סומך על אבא שלו שיכול ללכת… וכשהוא כמעט מגיע לאבא, האבא רוצה שימשיך להתקדם, והוא הולך עוד קצת אחורה… לפעמים הילד מצליח להתקדם עוד, ולפעמים נופל, אבל תמיד המטרה של אבא היא שהילד ידע ללכת בכוחות עצמו!
ולמה עושה האבא כך? כי אם לא יתרחק עוד, הילד ידע ללכת רק פסיעות בודדות. רק כך הוא יצליח ללכת כמו גדול… "ועתה מתחזק הבן יותר ומתקרב אצלו יותר"!
אנו נמצאים במצב של בין המצרים, של תשעת הימים. תפקידנו הוא לגלות את האהבה דווקא מתוך הריחוק הזה, דווקא מתוך החושך הזה, מתוך הלילה והערב – הערבוב הזה. מ"נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", יהיה ההפך המוחלט, ועל ידי גילויי האהבה שלנו יתהפך החושך לאור, תתהפך השנאה לאהבה, ונגיע במהרה ל"אהבת עולם אהבתיך, על כן משכתיך חסד".
